הפרויקט מתעמק בחוויית ה'לבד' ושואל עליה מנקודת מבט אדריכלית. הוא דן בחווייה זו על גווניה והשפעותיה על האנושיות והחברה ומפתח תפיסת תכנון מרחבי שמתייחסת אליה. הוא מעלה טענה ששדה התכנון בימינו רואה בחווית הלבד בעיה שיש למגר ולכן המרחב הציבורי לרוב מתוכנן כמעודד אינטראקציות חברתיות.
חווית הלבד מתממשת כמצבים פיזיים, רגשיים וחברתיים. כתחושה מתקיים ה'לבד' על רצף שנע בין חיובי לשלילי, אקטיבי לפסיבי, נשלט לכפוי, מבודד לחשוף. בעוד הבדידות היא בעיה אוניברסלית, המזוהה עם תחושות קושי והשלכות נפשיות ופיזיות, היא בעיה ממשית אוניברסלית שפוגשת כל אדם בשלב כזה או אחר במהלך חייו. מנגד, קיימת גם התבודדות מרצון, וניתן לראות ב'לבד' ערך המאפשר צמיחה פנימית והעצמה אישית.
הפרויקט מבקש להכליל הבנה של הצרכים הפסיכולוגיים והפיזיים של האדם ברגעי בדידות והתבודדות חיובית ולתת להם התייחסות אדריכלית ואורבנית. גישה זו ממומשת כהתערבות במערב שכונת פלורנטין בתל אביב, בה מצויה שכבת מלאכה דומיננטית שעתידה להיעלם. ההתערבות כוללת יצירת משכן למלאכה, המנכיח את הזיכרון והחשיבות שלה למרקם העירוני. הפרויקט מפגיש בין חווית הלבד ומצבי עבודה. הוא רואה במלאכה פוטנציאל להפגת הבדידות באמצעות פעילות יצרנית ואקטיבית, ובמקביל מאפשר מרחב לשכבת הלבד – לסולנות ולפיתוח העצמי.
הפרויקט מציע לתת למרחבי הלבד מקום ייחודי במרחב הציבורי. מתוך פירוק ושימוש בחוויית הלבד האינטימית ליצירת מרחב המדגיש את הדיסוננס והסף בין הלבד לביחד. שכבת הלבד הופכת לחלק אינטגרלי בתכנון, וניתן לה מקום ייחודי ומקודש במרחב הציבורי, תוך יצירת חוויה אדריכלית עמוקה ומכבדת של התבודדות לצד קהילתיות.
The project delves into the 'alone' experience and questions it from an architectural point of view. It discusses this experience, its nuances, and its effects on humanity and society, and develops a concept of spatial planning that relates to it. It makes a claim that the field of planning today views the felt experience as a problem that needs to be eradicated, and therefore public spaces are often designed to encourage social interactions.
The felt experience is realized as physical, emotional, and social states. As a feeling, 'alone' exists on a continuum ranging from positive to negative, active to passive, controlled to forced, isolated to exposed. While loneliness is a universal problem, associated with feelings of hardship and mental and physical consequences, it is a real universal problem that everyone faces at one point or another in their lives. On the other hand, there is also voluntary isolation, and 'alone' can be seen as a value that enables inner growth and personal empowerment.
The project seeks to generalize an understanding of the psychological and physical needs of people in moments of loneliness and positive isolation and to give them an architectural and urban reference. This approach is realized as an intervention in the west of the Florentine neighborhood in Tel Aviv, where there is a dominant craft layer that is about to disappear. The intervention includes the creation of a dwelling for craft, which preserves its memory and importance to the urban fabric. The project brings together the felt experience and work situations. It sees craft as a potential for alleviating loneliness through productive and active activity, while at the same time allowing space for the felt layer – for soloists and self-development.
The project proposes to give the felt spaces a unique place in the public space. It dismantles and uses the intimate felt experience to create a space that emphasizes the dissonance and the threshold between the felt and togetherness. The felt layer becomes an integral part of the design, and it is given a unique and sacred place in the public space, creating a deep and respectful architectural experience of solitude alongside community.
