Noam Mordoch

נעם מורדוך

نوعم موردوخ

بيت أيشي

הבית האישי

The Personal House

דרום, זיכרון, חברתי, מבנה ציבור
מנחה: שלי אמריו
פעולות הנצחה הפכו לאלמנט מובהק במרחב היום יומי שלנו, נושא ההנצחה והזכרון הפך לסוגיה חברתית בעלת נפח מרחבי ורוחני משמעותי. בפן המרחבי, ישראל הפכה להיות המדינה עם הכמות הגבוהה ביותר של אנדרטאות ומבני זיכרון ביחס לכמות הנופלים. הביקור במבני זכרון, הוא מעין טקס אותו אנו בוחרים לעבור. לטקס נרטיב מוגדר אשר רותם את הזיכרון האישי של המשפחות והנופלים והופך אותם למהלכי הנצחה וזכרון קולקטיבים, כאלה שמשרתים את האתוס הלאומי ומחזקים את נצחיותו ונכונותו. להנצחה האישית, מנגד, אין נרטיב קבוע. היא מתבצעת בדרך כלל על ידי חברים ומשפחה, היא נעשית באופן פרטי ולרוב אינה מוכרת על ידי הממסד. לאור אירועי השביעי באוקטובר ואיתם כמות הנופלים הגדולה. הבחנתי כי עלה הצורך ליצור מהלכי הנצחה אישיים, מכאן הפרויקט עוסק בהפרטה של הזיכרון הקולקטיבי ומתן עדיפות לזיכרון האישי והנצחתו. הפרויקט מתקיים בקנה מידה מרחבי ומקומי, בהתייחסות מרחבית: יצירת ציר ההנצחה לאורך כביש 232, במיגוניות, בצמתים ובמקומות נפילת החללים. על הציר תתאפשר קיום הנצחה אישית לצד הנצחה קולקטיבית.בהתייחסות מקומית יוקם אתר הנצחה שממוקם באזור נחל הבשור, הבחירה באתר נובעת מהצורך לייצר מרחב הפוגה – נשימה לאחר האינטנסיביות הכרוכה במעבר בציר 232. אתר ההנצחה יהיה בית לסיפור חייהם של הנופלים ויאפשר מקום לקיום מהלכי הנצחה אישיים,מפגש ושיח. ציר ההנצחה יהווה שרשרת של סיפורים אישיים הנרקמים לסיפור קולקטיבי חדש אשר מתעמת עם הפריזמה הלאומית הקיימת.
Commemoration activities have become a distinct element in our everyday space, the subject of commemoration and remembrance has become a social issue with a significant spatial and spiritual volume. In terms of space, Israel has become the country with the highest number of monuments and memorial buildings in relation to the number of the fallen. Visiting memorials is a ritual that we choose to go through. The ritual has a defined narrative that harnesses the personal memory of the families and the fallen and transforms them into collective commemoration and remembrance, ones that serve the national ethos and strengthen its eternity and correctness. Personal commemoration, on the other hand, has no fixed narrative. It is usually carried out by friends and family, it is done privately and is usually not recognized by the establishment. The events of the seventh of October and the following large amount of fallen. I noticed that the need arose to create personal commemoration movements, hence the project deals with the privatization of the collective memory and giving priority to the personal memory and its commemoration. The project takes place on a spatial and local scale, with a spatial reference: the creation of the axis of commemoration along Highway 232, at shelters, at intersections and at the places where the soldiers fell. On the axis, it will be possible to hold a personal commemoration along with a collective commemoration. In a local context, a commemorative site will be established located in the 'Habsor' river area, the choice of the site stems from the need to create a space of respite – breathing after the intensity involved in crossing Route 232. The commemoration site will be a home for the personal life story of the fallen and will allow a place for personal commemoration, meeting and conversation. The axis of commemoration will be a chain of personal stories woven into a new collective story that confronts the existing national prism.